top of page
אלצהיימר
הבטנו בו כבילד קטן. עיניו ריקות. בוהות בחלל סביבו באדישות.
יום אחר יום. אותו מאבק. ליבנו יוצא אליו, מחפש לנחמו.
כחפץ דומם עם מבט חלול.
"הבט כאן" – הצבענו לעבר המרקע.
תמיד הביע עניין במתרחש, בתזוזה החלקה על הצג.
אלגנטיות של רב אמן.
האין קול בנבכי נפשך כמה לצאת?!
ושוב אנו בוכים.
ושוב אנו משתוקקים.
אפילו שאגת האנושות אינה מנתצת את החומה.
כה בצורה היא. כה פשוטה בחזקתה.
אינה מעניקה מעבר.
כך נוצרה, כך הוגדרה. לא אשמתה.
בסיפור הזה אין סוף טוב.
רק מציאות חסרת פשרות, נושכת, בועטת, מביסה.
"קום!" זועקים בייאוש לעברו.
והוא קם, והוא מקשיב.
תינוק, ילד, נער, גבר.
ושוב ילד. בובה על חוט שפתינו.
"קום והבט... בבקשה...
אין אתה מזהה,
את עצמך?"
bottom of page