לא כולם יכולים להרשות לעצמם עבודה שהם אוהבים
מדוע מייסדת "בנות שמקודדות" נשארה בתפקיד ששנאה לפני שעזבה את המגזר הפרטי
מפעם לפעם, רשמא סאוג'אני, מייסדת "בנות שמקודדות", תשוחח עם בנה בן ה-3 שישאל אותה למה היא צריכה ללכת לעבודה. סאוג'אני אוהבת את עיסוקה ורוצה לוודא שלבנה תהיה מערכת יחסים בריאה בנוגע לעבודה. "אימא עוזרת לבנות", היא אומרת לו.
סאוג'אני לא תמיד עזרה לבנות. כאחת שלקחה בקירוב 300,000 דולר בהלוואות-סטודנט על מנת ללמוד באוניברסיטת ייל למשפטים, סאוג'אני חשה תקועה בתפקידה במגזר הפרטי, מאחר וזה אפשר לה להרוויח מספיק כסף כדי להחזיר חלק מהלוואותיה. עבודתה במגזר הפיננסי הפכה אותה למיואשת ומדוכאת, אך גם אפשרה לה לעזור למשפחתה לשלם את המשכנתה. הוריה הגיעו לארה"ב כפליטים וכמהנדסים מוסמכים, אבל בארה"ב אביה עבד כמכונאי. לאחר עשור שבו עשתה התקדמות ניכרת בהחזרת חובותיה, סאוג'אני עזבה את עבודתה ולבסוף הלכה והקימה את "בנות שמקודדות".
דיברתי לאחרונה עם סאוג'אני על מערכת היחסים של הוריה לעבודה, לקיחת הלוואות-סטודנט ואחריות משפחתית. ראיון זה עבר עריכה קלה ורוכז לטובת אורך ונהירות.
לולייד פאדולו: באיזו תדירות עבדו הורייך בזמן שגדלת?
רשמא סאוג'אני: הוריי עבדו כל הזמן. בבוקר היינו מתעוררים, היו מורידים אותנו לפני ביה"ס אצל בייביסיטר שגרה מול ביה"ס שלנו. הוריי היו עסוקים ועבדו כדי לשים אוכל השולחן, אז לא היו לנו את כל הפעולות הללו אחרי ביה"ס. הלכנו לביה"ס, לאחר מכן חזרנו הביתה והכנו לנו משהו קטן לאכול, הדלקנו את הטלוויזיה וחיכינו עד שההורים שלנו חזרו הביתה לארוחת ערב.
פאדולו: האם הורייך היו עייפים כשהם חזרו הביתה?
סאוג'אני: הם היו עייפים. הם היו מנסים להכין ארוחת ערב, לבצע את עבודות הבית. ואבי תמיד פינה זמן כדי להקריא לנו, אבל הם היו הורים מהמעמד העובד.
פאדולו: איך עוצבו רצונותייך כבוגרת לאחר שראית את ההורים שלך מגיעים הביתה עייפים מדי יום?
סאוג'אני: אמי נהגה להגיד לנו כמה היא עייפה ואיך קיוותה שלא הייתה צריכה לעבוד. עכשיו היא באמצע שנות ה-70 לחייה והיא עדיין עובדת אפילו שהיא לא צריכה. אני חושבת שלפעמים היא הרגישה אשמה, אז אפילו אם היא אהבה את עבודתה, אני חושבת שהיא ניסתה לגרום לנו להרגיש טוב יותר, אז היא גרמה לכך להראות כאילו היא חייבת.
אז אני מאוד מודעת לגבי בני עכשיו. הוא בן 3 וחצי והוא נסער כשאני בעבודה או שאני נוסעת לכל סוף השבוע. לעתים קרובות הוא יגיד, "אל תלכי לעבודה. ספרי לי שוב למה את צריכה לעבוד. במה את עובדת, אימא?" ובמקום לחזור על מילותיה של אמי, אני מסבירה לו, "ובכן, אימא הולכת לעבודה, אימא עוזרת לבנות." אני לא רוצה שיחשוב שאני שונאת לעבוד; אני לא רוצה שתהיה לו את מערכת היחסים הזו עם עבודה.
פאדולו: האם את חושב שתהיי באותו המצב של אמך בשנות ה-70 לחייך?
סאוג'אני: אני לא רוצה להתמקד בעיקר בכסף. אני רוצה להתמקד באיך אני יכולה לנהל חיים טובים, ואיך אני יכולה לתרום. ועבודה זו הדרך לעשות זאת. לא שעבודה היא דרך בשבילי לעשות משכורת. אבל זהו לוקסוס שיש לי כתוצאה מכל ההקרבה שהם עשו.
פאדולו: מתי השתנתה הגישה שלך לכסף לעומת גישתם של הורייך?
סאוג'אני: אני חושבת שהיא השתנתה אחרי שסיימתי לימודי משפטים. הייתי בחוב של 300,000 דולר מהלוואות-סטודנט, ותמיד רציתי לעבוד בשירות הציבור. פשוט פחדתי ללכת לעבוד במשרד עורכי דין ציבורי שבו ארוויח 40,000 דולר בשנה כשיש לי 300,000 דולר בחובות.
לבסוף, מצאתי את עצמי במשרד עורכי דין ולאחר מכן בתחום הפיננסי, בעבודות שתיעבתי אך שילמו מספיק כדי לכסות את ההלוואות שלי ולעזור להוריי עם המשכנתה שלהם. הייתי מדוכאת ואומללה כי לא הרגשתי שאני תורמת מספיק בחזרה לעולם. הכסף לא הפך אותי למאושרת, והרגשתי יותר ויותר מחויבת כלפיו, יותר ויותר מפוחדת. אז התפטרתי, ורצתי לקונגרס. הפסדתי את המירוץ, אך השקעתי בו כל כך הרבה הון אישי. לא הייתה לי משכורת כבר שמונה חודשים. הייתי תפרנית. אבל החלטתי שאני לא חוזרת אחורה. לא עוד אעבוד בעבודה שאני שונאת בשביל כסף.
פאדולו: איך את מאזנת בין השניים: הצורך לעזור למשפחה לשלם משכנתה, אך בו בזמן להשפיע על העולם?
סאוג'אני: לא יכולתי לעבוד בשירות הציבור כשסיימתי את לימודיי, עם החובות ותחומי אחריות נוספים שהיו לי. ולעתים קרובות אלה אנשים ממשפחות אמידות או כאלה שיש להם רשת בטחון שיכולים. עד הזמן שעזבתי, עשיתי התקדמות רבה בהחזרת החובות והוריי היו במקום מספיק טוב כך שיכולתי.
פאדולו: איך הרגישו הורייך לגבי זה שעזבת מקום עבודה משתלם?
סאוג'אני: נשארתי בעבודה הזו במחשבה שאאכזב אותם, אך למעשה כשעזבתי אבי אמר לי "סוף כל סוף", כי הוא ידע כמה אומללה הייתי.
פאדולו: איך עברת את התקופה הזו כשעבדת בעבודה אומללה, מרגישה מדוכאת אך בו זמנית מרוויחה הרבה כסף? איך התמודדת עם זה ברמה יומיומית?
סאוג'אני: התנדבתי הרבה. עבדתי בקמפיין של ג'ון קרי. עשיתי הרבה עבודה ללא מטרת רווח, עזרה לאנשים אשר היו זקוקים למקלט. עבודתי בלילה היא מה שרציתי שתהיה עבודתי במהלך היום. קצת חיפפתי בעבודה הרגילה; לא הייתי טובה כל כך בה. עשיתי מה שהייתי צריכה כדי לקבל תשלום, וזה הרג אותי מבפנים כי לא כך אני מתנהלת עם חיי.
פאדולו: האם ידעת שיהיה לך חוב כל כך גדול כשנכנסת לבית הספר למשפטים?
סאוג'אני: או, בהחלט. אני מתכוונת, התמודדתי עם זה. ואבי אמר לי, "ההשקעה הטובה ביותר שניתן לבצע היא חינוך". להרבה מהסטודנטים אצלי כעת יש דילמות אמיתיות: מחירי אוניברסיטאות עלו, מחירי בתי ספר למשפטים עלו. יש כל כך הרבה אזורים אפורים בהלוואות לסטודנטים שזה מקשה עלינו להצדיק לעצמנו שכדאי לקחת חוב כזה.
אני חושבת שאנו צריכים לשאוף לכמה שיותר תנאים מקלים על הלוואות אלו. לימודים אקדמאים צריכים להיות חינמיים; מוסדות לא צריכים לדרוש תשלום בשביל חינוך. הלוואי שהייתי נכנסת לשירות הציבור ברגע בו סיימתי את לימודיי בבית הספר למשפטים. הלוואי ולא היה לוקח לי עשר שנים. יכולתי לעזור להרבה יותר אנשים בעשר השנים הללו.
פאדולו: האם את רואה אנשים ב"בנות שמקודדות" הרודפים אחרי כסף במקום אחרי התשוקה שלהם?
סאוג'אני: אני חושבת שזה תלוי מאיפה אתה בא. אם אתה בא ממשפחה עם משאבים, רוב הזמן ההורים שלך אומרים לך למצוא מה אתה אוהב, למצוא את התשוקה שלך בין אם זה יכניס לך כסף או לא. אם אתה בא ממקום בלי הרבה משאבים, הורייך יגידו לך למצוא עבודה שתשלם את החשבונות. אמונתי היא שטכנולוגיה הולכת לשנות כל תעשייה באשר היא. אז בין כה וכה, תצטרך לדעת איך לקודד, ואולי תוכל ללמוד זאת ובנוסף לעשות כסף בזמן שאתה עושה משהו שאתה אוהב.