אני טובע
המים קרים. עיניי פקוחות, בוהות בעולם שמעבר לקיר המים שסובב אותי. לאט ובטוח אני שוקע אל עבר הקרקעית. ידיי אין ביכולתן להיות מושטות קדימה, אז הן נותרות לצידי גופי.
קרני אור נשברות כשהן נכנסות פנימה מעבר למים. העולם נראה כעת מטושטש ורטוב. צבעים תכולים משתנים לכחול כהה ואז לשחור. אני עייף. עייף מלעזור לעצמי. מחפש ישועה שתציג את עצמה. "שלום, אני ישועה." היא תגיד, ואני אבכה ואחבק אותה חזק.
אני חש את כוחה, והיא מושה אותי מהתהום אל עבר האור השמימי. כעת אני מרחף בין העננים. האם אני מת? האם ככה נראים האחרי-חיים? אני מגיע למסקנה שכן כי אין לי הסבר טוב יותר.
אני לא רוצה להיות מת, ומתחרט על חיי הצרים. אך כאב מסוג זה הוא מנת חלקי – כך יקרה למי שמתחרט על חייו ברגע המוות ולא עושה עם עובדה זו משהו בעוד הוא חי. זוהי מנת חלקם של הפחדנים מוגי הלב.
בקצב אקראי אני נובל ונמוג, בדרכי לחלוף מן הקיום. האם טבעתי כף רגלי בחייהם של חבריי בני האנוש? או חבריי בעלי החיים? האם זה משנה? אני מגיע למסקנה שאולי, הייתי שמח אם כן. אתגעגע לעולם. אני חושב שהיה לנו רומן קצר ובר חלוף. אולי טיפה חד צדדי. אני מגיע למסקנה שלא אתגעגע לקיום שלי, אלא למה שהיה יכול להיות ולדבר שהיה יכול להפוך אליו.
כל זה לא משנה כעת. מאוחר מדי להתחרט! אני רוצה לצרוח אך אני כבר לא גוף אנושי בשר ודם. חלקי גוף אינם בשורותיי, רק רסיסי תודעה תועים, חצאי ורבעי אמיתות מתערבלים בריק. אני מגיע למסקנה שאני עצוב. אני עצוב. עצוב ולא יכול לבכות, לא יכול לשחרר את הכאב הנצור, ותיכף זה יגמר, אני אומר לעצמי. "תיכף זה ייגמר, גל. אל תדאג. תיכף לא יכאב יותר. ולא תהיה מועקה ולא תרגיש רע. לא תבכה עוד ולא תקווה עוד. לא תהיה מיואש מעצמך ולא תאכזב את עצמך על דברים שלא הספקת. לא תכעס על עצמך על דברים שלא אמרת. לא תנטור לעצמך על דברים שלא עשית. לא תהיה מדוכא כי לא חיית את החיים היחידים האלה בעצמה שהיה שווה לחיות אותם. לא תרגיש אשמה בלתי ניתנת להכלה על כך שאתה מרשה לעצמך לחשוב מחשבות מעין אלו. אז תירגע, חבר. עוד מעט הכל יישכח. ואתה תשכח."