אל דאגה, הוא לא יגיע רחוק ברגל
"אל דאגה, הוא לא יגיע רחוק ברגל" לוקח את שמו משורת-מחץ של קומיקס מצויר המתאר קאובוי ופמלייתו בסמוך לכסא-גלגלים במדבר. הרגש חסר הבושה והלא תקין פוליטית שהקומיקס מעביר מגלם בתוכו את מצב הרוח הפרוע והדי מצחיק, די עצוב של יוצרו, ג'ון קלהאן. בטלן חובב נשים שהתגורר בפורטלנד, שינה הוא ב-1972 לנצח את חייו בכך שאפשר לדקסטר, חבר שתיין המעיד על עצמו כ"מלך המין האוראלי של מחוז אורנג'" (ג'ק בלאק, מעוטר בפאות-לחיים ענקיות), לקחת לסיבוב את החיפושית הכחולה שלו. ההתרסקות שבאה לאחר מכן הותירה את קלהאן משותק מן הצוואר מטה בגיל 21 בעוד דקסטר ניצל ללא שריטה. שארית הסיפור של קלאהן מתרכז ברובו על דרכו הארוכה והמפותלת אל עבר פיכחות דרך קבוצת תמיכה של תוכנית שנים-עשר הצעדים, הסתגלותו למציאותו הפיזית החדשה וכשרונו המתפתח לאיורים בעלי הומור קודר המעוטרים בכותרות מעוררות-מחלוקת המבדרות באופן מעוות ובאותו זמן פוגעניות ביותר.
כשזה נוגע לסרטים על מיזנתרופים-אמנותיים-אאוטסיידרים עם בעיות רפואיות, "אל דאגה" לא מתקרב ל"אמריקן ספלנדור" המעולה עם פול ג'יאמאטי בתפקיד הארווי פקר חמום המח. כשמשווים את הסרט לקבוצה-משנית של סרטי-עילית על גברים בכסאות גלגלים, כולל "מגיע הביתה", כף רגלי השמאלית", "פעמון הצלילה והפרפר" ו"התיאוריה של הכל", הוא נופל מהם במידה מסוימת. בנוסף, בגיל 43, עם כמה שחואקין פיניקס שחקן מוכשר, הוא פשוט נראה זקן מדי כדמות הצעירה, חסרת המעצורים שהיא קלהאן (שע"פ הופעתו הפיזית נראה שמבוסס על גרסה בעלת שיער כתום של ג'ף ספיקולי). דבר מטריד נוסף הוא שאופן התפתחותו כמאייר קומיקס, הפרט המעניין ביותר אצל קלהאן, הינו משני ביחס למכשול הרגשי הגדול ביותר שלו: הכעס שהוא אוגר כלפי אמו הלא נשואה, אשר מסרה אותו לאימוץ בתור תינוק.
רובין ווילאמס, המוזכר בקרדיטים, הביא את הפרויקט עם אותו השם המבוסס על ספר זיכרונותיו של קלהאן ליוצר הסרטים גאס ואן סאנט לפני שני עשורים בתקווה לשחק את התפקיד הראשי ולהפיקו. מי יודע מי הייתה התוצאה לו כוכב "סיפורו של וויל האנטינג" היה זה שדוהר במהרה על כסא הגלגלים הממונע, ארורות תהיינה המדרכות ותנועת הרכבים. אולי הומור היה החלק הארי על חשבון רחמים-עצמיים. העובדה שואן סאנט שמר על מחוייבותו לקומיקאי המנוח הינה מעוררת הערכה. אך ואן סאנט התסריטאי חוטא למטרה בכך שהוא חותך באופן תמידי רצועות עלילה לחתיכות קטנות ולאחר מכן חוזר למאורעות מפתח – ליל התאונה, פגישות בקבוצות תמיכה, חבורה של בני-נוער רוכבי-סקייטבורד המצילה את קלהאן לאחר שמעד מכסאו, נאום מעורר-השראה שהוא נותן לחבריו המכורים. זה דומה למלצר המחליף את צלחת האוכל שלך עם אחת אחרת טרם סיימת את הנוכחית, ולאחר מכן מוציא שוב את המקורית לאחר שזו התקררה.
בהמשך למטאפורת האוכל, המנות המשניות נוטות להאפיל על המנה העיקרית – דהיינו, פיניקס. הדמויות המשניות הצבעוניות בקבוצת האלכוהליסטים-אנונימיים שלו כאילו נלקחו מסרט של ג'ון ווטרס. קים גורדון הרוקיסטית מלהקת Sonic Youth מופיעה כעקרת בית אשר לא-עוד מכורה לואליום. נוכחות שיערו הכסוף של אייקון המשחק הגרמני אודו קיר הינה מתנה בפני עצמה. אך משתתפת אחת שולטת בהתאספויות אלה, כח-טבע במידה-גדולה בדמותה של המוזיקאית בת' דיטו, המעיזה לפקפק בקלהאן כשזה מסרב לקבל אחריות-עצמית על מצבו המצער.
אך אם מישהו מאפיל על פיניקס, זהו ג'ונה היל. הוא כמעט לא ניתן לזיהוי עם גזרה מוצרת, תלתלים זהובים חלקים כמו של ישו ונטייה לגלימות, שרשראות זהב ומחזיקי סיגריות, בתפקיד הגורו הנינוח והמפונק של הקבוצה דוני. גבר גאה זה מלא בחן הרמוני ומרגיע בזמן שהוא קורא לעוקביו "חזרזירים", בעוד הוא מחכה בסבלנות שקלאהן יהפוך למישהו הראוי לשירותיו כספונסר הרשמי שלו. זה כולל לסלוח לאלה שהסיגו אצלו גבול, במיוחד ג'ק בלאק כדקסטר, מה שמוביל לסצינת פיוס שהיא אחת מנקודות האור בסרט בעיקר בגלל שהיא גולמית ואמיתית ביותר.
שמתי לב שמבקרים גברים התאהבו במה שהם סבורים שהוא חזרה ל"כושר" של ואן סאנט, שסרטו הנהדר האחרון, "מילק" מ-2008, אסף שמונה מועמדויות לפרס האוסקר, כולל פרס השחקן הטוב ביותר בפעם השנייה לשון פן. אך בעוד שבסרט ישנם דברים יציבים וקשים בהתחשב שזו דרמת התמכרות, כל הנשים בסרט מוגדרות על פי קשריהן לקלהאן. אני לא יודעת מדוע רוני מארה צצה לצל של תפקיד עם תספורת הפיקסי המשוגעת של מיה פארו מ"תינוקה של רוזמרי", תחילה כתרפיסטית גופנית של קלהאן ולאחר מכן כדיילת ומאהבת שלו. קרי ברונסטיין מ"פורטלנדיה" מסתפקת בלהיות נציגת הרווחה הווכחנית. ואז יש את יועצת המין המציעה לקלהאן לבקש מהאחות המטפלת היפה והצעירה שלו לשבת לו על הפנים ואנו זוכים לצפות איך זה עלול להראות.
קלהאן, שאיוריו התגלגלו בהוצאות לאור מכובדות כמו "הניו-יורקר", "פנטהאוס" ו"National Lampoon", היה בן 59 כשהוא נפטר ב-2010. כאחד שסירב להעניק משמעות רבה לנכותו, מי יודע מה היה חושב על טיפולו של ואן סאנט בסיפור שלו, כזה שמעניק תחושה נעימה יותר ויותר ככל שהוא מתקדם. כל מה שאני יודעת זה שבנאדם שצייר קבצן המחזיק בשלט עם הכיתוב: "מסרב שיהיה לי 'יום טוב!' " יפגין אולי חוסר נוחות.
קישור לביקורת המקורית מאת Susan Wloszczyna מהאתר www.rogerebert.com