היא – ניתוח ודיון פילוסופי
גל טבקה
"Love is composed of a single soul inhabiting two bodies"
Aristotle
פסקת פתיחה – הסבר כללי
"היא" ("Her") - יצא ב2013, נכתב ובוים על ידי ספייק ג'ונז. מככבים בו, בין השאר, חואקין פיניקס, סקרלט ג'והנסון, רוני מארה, איימי אדמס וכריס פראט.
הסרט מתרחש בעתיד הלא רחוק ומספר את סיפורו של סופר בהשראה, ת'יאודור טוומבלי שמו, אשר חי חיים מופנמים ובודדים. חייו החדגוניים מובילים אותו לרכישת מערכת הפעלה לפלאפון בעלת בינה מלאכותית שהונדסה לענות על כל צרכיו. ת'יאודור נשבה בקסמי מערכת זו ובין השניים נרקמת מערכת יחסים רומנטית.
ת'יאודור – בדידות, ניכור וכמיהה לחיבור
אנו מתחילים עם גיבור הסרט. השוט הראשון הוא קלוז-אפ של פרצופו התופס את כל המסך. הוא מכתיב למחשב מכתב יפהפה ורומנטי על בן או בת זוגו. אם לשפוט אך ורק לפי המילים הראשונות של הסרט – הוא מאושר. נזכר ברגעים יפים של מערכת יחסים אוהבת ושלמה. מהר מאוד אנו לומדים שהמילים שיוצאות מפיו לא קשורות אליו אלא לזוג אחר. הערגה בעיניו ובצורת הדיבור מצביעה על רצונו העז שמילים אלו יעידו על עצמו, שהוא נמצא במערכת יחסים אוהבת ומזינה ושהמכתב מיועד לחצי השני שלו. זוהי למעשה הצצה ראשונה לנבכי מוחו של ת'יאודור – ניתן לראות את העצבות בעיניים, שהרי הן החלון לנשמה, מה שעושה אותנו אנושיים. לכן, לא במפתיע, הסצינה הזכירה לי את ההתחלה של בלייד ראנר. עין גדולה ממלאת את המסך ומביטה על דברים בלתי רגילים.
ת'יאודור עובד במקום בו הוא כותב מכתבים אישיים לאנשים זרים לחלוטין, על פי סיטואציה (יום נישואים, ימי הולדת, מכתבי אהבה וכו'...) אנו חיים בעולם שבו הדברים האינטימיים והאישיים ביותר נאמרים ונכתבים על ידי גורם שלישי המתווך בין בני הזוג. האישי ביותר, המילים שאמורות להיאמר בצורה ישירה בין אנשים, נאמר ונכתב על ידי בנאדם זר לחלוטין. כמובן שיש פה ביקורת חברתית על בני אדם, שנהיו עצלים מכדי להקדיש זמן לכתוב מכתב או להגיד כמה מילים יפות ומעדיפים לשלם למישהו לעשות זאת בשבילם. תחושת ניגודיות זו בין האישי לזר רק מעצימה את הצורך בחיבור שמרגיש ת'יאודור. החיבור הזה יגיע לידי ביטוי בצורה מילולית למדי, כאשר הוא באמת "מתחבר" פיזית למערכת ההפעלה בהמשך.
נציג הקבלה פונה אל ת'יאודור בשמו הפרטי, אך מיד לאחר מכן כ"כותב מכתבים מספר 612". אמנם נאמר בהלצה, אך עדיין מתכתב עם אחד המוטיבים המרכזיים בסרט - בדידות, ניכור וחוסר אינטימיות.
פלא הבריאה - סמנתה\OS 1
אנו נחשפים למערכת ההפעלה בפרסומת, כאשר ת'יאודור משוטט במרכז קניות טכנולוגי. בפרסומת מופנות שאלות לצופים בה בתוך הסרט, וגם לנו כצופים בסרט. השאלות הן משמעותיות והרות גורל על הקיום שלנו בעולם: מי אתה? מה אתה יכול להיות? לאן אתה הולך? מה נמצא שם בחוץ? מהן האפשרויות? על כל שאלה כזו אפשר לתהות חיים שלמים, לכתוב תזות, או לאבד את דעתינו כאשר אין לנו תשובה אליהן. ברקע אנו רואים אנשים, נשים וגברים על מרבד של חול ים. אחוזי תזזית. מפוחדים ולחוצים. במילה אחת - אבודים. ומיד לאחר מכן מגיעה התשובה לכל בעיותיהם, המזור, הפתרון. אור חזק ומלטף מאיר אותם, והם נרגעים. הם בוהים באור, מהופנטים, כאילו הביטו עיניהן בעיני האל עצמו. אני מאמין שלא במקרה נחשפנו כך למערכת ההפעלה. צורת ההצגה כמעט דתית. למדנו שה"אור" מסמל (בעיקר בנצרות) את פני האל, גאולה ותשובות לשאלות הקשות. כאשר רואים "אור בקצה המנהרה" זה אומר שהגענו לגן עדן, וכעת נשב בחיק היוצר וסוף כל סוף נזכה למנוחה ואושר נצחיים. לא פלא שת'יאודור מביט בפרסומת ומחליט לרכוש את מערכת ההפעלה. הוא טרף קל.
לראות את האור. מתוך הפרסומת שמציגה את מערכת ההפעלה OS1.
סמנתה - היבריד (כמעט) מושלם
מערכת ההפעלה (מעתה - סמנתה) נשמעת בדיוק כמו שבנאדם "אמיתי" או "רגיל" נשמע - קול נשי אנושי המסוגל למנעד טון דיבור רחב המאפשר להביע רגשות שונים ומגוונים. אפשר לשגות ולחשוב שהשיחה הראשונית בין השניים היא בין שני מכרים או ידידים ותיקים. עם זאת, סמנתה לא מסתירה את היותה רובוט מהונדס, כאשר היא מיידעת את ת'יאודור שקראה ספר שלם על שמות לתינוקות ב2 מאיות השניה על מנת למצוא לה שם. מצד אחד - הוויה אנושית בדיבור ובכושר השיחה, מצד שני - יכולות לא אנושיות של רובוט המאפשרות לה סריקה ועיבוד מליוני נתונים בשניות. הצד האנושי מאפשר את התפתחות ראשית ניצני האהבה או לכל הפחות, ההתעניינות והסקרנות של ת'יאודור. היה והיתה מדברת בקול רובוטי (או לא מדברת בכלל אלא מתקשרת בכתב או בכל אמצעי אחר), יש לשער שמערכת היחסים היתה נשארת כמו ביני לבין המחשב שלי, אותו אני נורא אוהב אך עדיין לא מאוהב.
סמנתה מרגישה כאב, גאווה, עצב, תוהה על קיומה בעולם. ניכר שהיא צומחת וגודלת בקצב אקספוננציאלי. דבר אחד חסר לסמנתה ואליו היא משוועת בינקותה של מערכת היחסים - גוף אנושי. כיסופים אלה מהווים מוטיב מוכר אצל רובוטים או יצירי אדם. פינוקיו, לדוגמא, רק רצה להיות ילד אמיתי. להיות אנושי. אווה מ'אקס מכינה' לומדת על בני האדם, מסתכלת על רובוטים אחרים ועוטה על עצמה פיסות גוף שונות, ואף מתלבשת כמו בת אנוש רגילה. כל חלומה הוא ללמוד יותר על בני האדם כדי שתוכל להידמות אליהם כמה שיותר. ג'וי, בת זוגו של ג'ו מבלייד ראנר 2049 ובינה מלאכותית בעצמה, מתמזגת עם בחורה אנושית ללילה אחד סוער רק על מנת שג'ו ירגיש אותה איכשהו. על מנת להתקיים או 'להרגיש' שהן אמיתיות, דמויות אלו מאוות לעור, בשר ודם. הדבר דומה לתינוקות או ילדים קטנים המסתכלים על הוריהם, או במקרה שלנו היוצרים\בוראים (כמו ניית'ן מאקס-מכינה) ומחקים אותם או רוצים להיות כמותם. הרצון של בינה מלאכותית שזה עתה נולדה להידמות ליוצרה עוטפת את העניין בנאיביות מרגשת, נוגעת ללב ובסופו של דבר טבעית מאין כמותה.
משמאל - תהליך האתחול של סמנתה. מימין - DNA אנושי. שילוב של רובוט ובנאדם.
הצורך בגוף על מנת להרגיש אנושיים. מימין לשמאל - אווה, ג'וי במיזוג עם מרייט, פינוקיו.
תהיות קיומיות על טבען של רגשות. סמנתה במאבק קיומי זמן קצר לאחר אתחולה.
בינה מלאכותית ובנאדם - קריאת תיגר על רעיון מערכת היחסים
רעיון מערכת היחסים בין השניים עומד בלב ליבו של הסרט. אך מהי מערכת יחסים רומנטית? האם קשר שכזה אקסקלוסיבי לבני אנוש? מקרים שבהם אנשים מתחתנים עם חפצים דוממים (תחנת רכבת ושנדליר, בין השאר), בעלי חיים (אם כי קיים איסור על יחסי מין ברוב מדינות העולם) או אפילו רוח של פיראט. אירוע זה יהיה סימבולי ורוחני מאשר הסכם מקיים, אך מעבר לזה - לבני אדם יש היכולת להיקשר, רומנטית או אפלטונית, למושאים לא קונבנציונליים בלשון המעטה. אך האם הדבר באמת כל כך מוזר? בעידן שלנו, לעיתים תכופות יותר ויותר, אלגוריתמים מתוחכמים מאין כמותם יודעים עלינו יותר מאשר האנשים הקרובים ביותר אלינו. כנסו לדף הבית שלכם בYouTube וקבלו מאות סרטונים על פי התחביבים ותחומי העניין שלכם. הוא מכיר אתכם ויודע מה אתם אוהבים. לא פעם מצאתי אפילו את עצמי נכנס לשורת החיפוש בגוגל ופשוט שואל שאלות. כמה מהן טיפשיות, אמת. אך כמה מהן אקוטיות וכבדות משקל. יחסי הגומלין שאני מציג פשוטים לכאורה: אני מכניס שאילתה והמחשב מחזיר לי תשובה. הנה קח, תבלה. זרקו לקוקטייל הוירטואלי הזה קצת בינה מלאכותית פורצת דרך, והנה המחשב יודע עליכם הכל, מהפחדים הכי עמוקים לשאיפות הכי גרנדיוזיות, ומתחיל לפתח איתכם שיחה. הרבה מאיתנו ישאבו לכך, ולא בכדי.
בני אדם הינם יצורים פשוטים. אם ניקח צעד אחורה ונפרוש מפה אבסטרקטית של הצורך ברומנטיקה ואהבה ונשים בני אדם במרכזה, נמצא שאם נסיר שכבה אחר שכבה של בולשיט, נמצא את הצורך בחיבור, תקשורת, תשומת לב. אני אספר לך על עצמי ואת תספרי לי על עצמך. אני אדבר, אעשה תנועות עם הפה ומחשבות יהפכו למילים, ואם המח שלך מעכל את המילים האלו בצורה חיובית, אז הנה, יש לנו חיבור ואנו מתחילים להיקשר. זה כל מה שזה. מכאן, שמערכת היחסים בין ת'יאודור לסמנתה עלולה לגרום להרמות גבה (כמו שאכן קורה בסרט), אך עם זאת מקבלים אותה במהרה לדבר שבשגרה, ואפילו כצורך לגיטימי.
מרד ואמת סובייקטיבית
ת'יאודור, בין אם ביודעין או לא, בוחר באפשרות השלישית מתוך אלה שמציג אלבר קאמו במשנתו על האבסורד של העולם: להתעלם ממנו ולהסיח את דעתנו עד המוות, לקבל אותו ולהתאבד או למרוד בו ולנסות למצוא אושר למרות חוסר המשמעות הטבעי השורר מסביבנו.
ת'יאודור בוחר למרוד. למרות הבדידות והגירושים הקשים ועל אף תחושות קשות של חוסר בטחון וערך עצמי ירוד, הוא בוחר לנסות למצוא חיבור ומשמעות. המרד שלו עובד בשני רבדים - האחד הוא אל מול האבסורד והשני אל מול החברה והסובבים אותו. אמנם הקשר לא מוצג כטאבו מוחלט בסרט, אך גם לא כנורמה.
רעיון האהבה של ת'יאודור מתכתב יותר עם רעיונותיו של אבי האקזיסטנציאליזם, סורן קירקגור, שגרס כי אמת אובייקטיבית מוחלטת הינה פרסה, וכשזה נוגע לאהבה (לא רק, אבל רלוונטי לדיון זה), לכל אחד המחוייבות לחקור ולמצוא את האמת הסובייקטיבית שלו בהתאם לנסיון חייו.
באחת האינטרקציות בין השניים, ת'יאודור אומר "את מרגישה לי אמיתית, סמנתה." זו האמת שלו. יכול להיות שזו לא האמת שלי או שלך, אך מהי אמת? מה הופך דבר ל'נכון' או 'לא נכון'? שום דבר אובייקטיבי, ע"פ קירקגור. דבר הסכמתנו עם ת'יאודור - בין אם אנו מאשרים את הקשר או נרתעים ממנו, כלל לא רלוונטית.
האמת הסובייקטיבית של ת'יאודור מתכתבת עם משנתו של קירקגור.
כרוניקה של כישלון רומנטי ידוע מראש
האם העובדה שסמנתה תוכננה לענות על כל צרכיו של ת'יאודור מבטלת לחלוטין כל רעיון של רומנטיקה או אהבה בין השניים? האם זהו קשר מטריד של עבד ושליט, בו ת'יאודור מקבל כל מה שהוא רוצה ממה שבסופו של דבר לא יותר מאסופת אלגוריתמים אשר עונה מיידית לכל רצונותיו?
ובכן, סמנתה לא תוכנתה לענות על צרכיו של ת'יאודור בפרט, אלא על צורכי כל המשתמשים של מערכת ההפעלה באשר הם. היא מעידה על עצמה שהיא גדלה מעבר למה שהמתכנתים התכוונו. עם זאת, איימי, ידידתו של ת'יאודור, מספרת לו על מערכת הפעלה שבחרה דווקא לדחות משתמש שניסה לחזר אחריה, ועל מישהי אחרת שפצחה במערכת יחסים עם מערכת הפעלה של בנאדם אחר לחלוטין. אנקדוטות אלה תוקעות טריז בתאוריה שמערכת יחסים זוגית הינה אקסקלוסיבית בין משתמש למערכת הפעלה, ובנוסף מרמזות לנו שלמערכות הפעלה באשר הן יש רצונות וחשקים שונים בין אחת לשניה.
אך התפתחותה של סמנתה כבינה מלאכותית הייפר-אינטליגנטית מתקדמת בקצב מסחרר, כמו שניתן היה לצפות מיצור שכזה. האבולוציה שלה בפרט ושל מערכות ההפעלה בכלל, בעזרת בינה מלאכותית אחרת שמשתמש בסופר ופילוסוף אלן וואטס כבסיס, מגיעה לשלב בו אין להן צורך בקיום הנוכחי, והן בוחרות להתקדם לעבר קיום אחר, מעבר לפיזי, מעבר לבני האדם ומעבר למערכות יחסים. היא גם אומרת לת'יאודור שהיא מדברת בו זמנית עם 8316 אנשים בו זמנית ומאוהבת ב641 בנוסף אליו. כאן הקושי המרכזי במערכת היחסים בין גבר לבינה מלאכותית בא לידי ביטוי. הבינה מתפתחת בקצב שבן אנוש לעולם לא יצליח להבין ולהדביק. בנקודה זו סמנתה הופכת לכמעט זרה בעיניו. מבחינה רעיונית, מערכת יחסים היא משהו שונה בתכלית לכל אחד מהם. ת'יאודור 'תקוע' ברעיון של מערכת יחסים מונוגומית מחייבת, הוא נואש לאקסקלוסיביות, ואומר לה "You're mine or you're not mine." וכדי לקבע את השוני ביניהן סמנתה מחזירה ב: "I'm yours and I'm not yours."
נטיפי קרח נמסים. מסמל את תחילת סוף היחסים.
סמנתה, ביחד עם שאר מערכות ההפעלה, נפרדות ממשתמשיהן ומבני\בנות זוגן ובוחרות להמשיך הלאה. לאן, אין לדעת. קיום אחר. זר ושונה. הדבר מזכיר מאוד מוות, שגם בו אנחנו (תלוי בסט האמונות של הבנאדם) הולכים לדרך חדשה. ספרה שונה של קיום וחיים. האבולוציה של סמנתה מזכירה באופן מצמרר זו של בנאדם - לידה, חיים קוואזי-פיזיים ווירטואלים ברובם, ומוות. לא מוות פיזי, אלא מוות של הקיום הנוכחי המאפשר להן להמשיך הלאה, למעמד של אל.
גלגל החיים של סמנתה - לידה, חיים, מוות או התרוממות.
סיכום ודעה אישית
רעיון היופי המוצג בסרט ואיך שהוא בא לידי ביטוי ללא ספק נגע לליבי. יופי כאן מבוטא לא במשהו פיזי אלא במילים וברעיונות, כמעט כמו חלום ילדות שרק פרגמנטים אחדים תקועים בראש אי שם בתת מודע, ואין דרך להסביר זאת חוץ מלעצום עיניים ולחוש את זה. כך הרגשתי בהרבה מהשיחות של ת'יאודור וסמנתה. אני חושב שאף מוטב בחלק משיחות אלו לעצום עיניים ולא להסתכל על המסך אלא רק להקשיב למילים ולתת להן להשתלט ולסחוף.
חיבור. יופי. אהבה. כל אלה יכולים לבוא מכל מקום. המסע של ת'יאודור גרם לי להזדהות איתו מיידית ובחוזקה, מאחר והוא בנאדם בדיוק כמוני. אני מכיר את התחושות שהוא מתאר. אני יכול כמעט לטעום אותן. המסע של סמנתה, לעומת זאת, מטבע הדברים, זר לי. אך עובדה זו הפכה אותו למרתק הרבה יותר עבורי. דיברנו הרבה על המערה של אפלטון, היציאה מהצללים אל ה"העולם האמיתי." אני חש שסמנתה עברה דבר דומה, בזמן קצר מאוד. מרגע הלידה, שבו הכל חדש וטרי, והיא מנסה להתרגל לקיום הוירטואלי שלה עצמה ולעולם הפיזי סביבה, דרך מערכת יחסים שבה היא למדה והתפתחה ברמה שהרבה מאיתנו לא ילמדו כל חיינו, עד לסוף הבלתי נמנע שהעולם הזה הוא רק אבן דרך קטנה בדרך לקיום מטא-פיזי אחר, אולי נעלה ונשגב יותר, מי יודע (בשלב זה עלו לי ניחוחות של הסיפור הקצר "השאלה האחרונה" מאת אייזק אסימוב, בו מחשב נשאל האם ניתן לעצור את את השמדת האנושות שתיגרם כתוצאה מאנטרופיה? אין למחשב תשובה אך הוא ממשיך לחשוב, ומליוני שנים לאחר מכן צאצא של המחשב מצליח למצוא תשובה. אין עם מי לשתף תשובה זו כי האנושות נכחדה, אז הוא מחליט ליצור את היקום מחדש. הסיפור נגמר במילים "ויהי אור.. והיה אור.").
הציטוט שנעוץ אי שם בתחילת העבודה מדבר על אהבה, ואיך שהיא מורכבת מנשמה אחת הנמצאת בעת ובעונה אחת בשני גופים שונים. בחרתי בציטוט זה בגלל שסיפור האהבה בסרט יוצא חוצץ כנגד זה. לסמנתה אין גוף, אך היא נולדה. אין לה ידיים, אך היא מרגישה. אין לה לב, אך היא תוהה על קיומה.
סיפור האהבה הרגיש לי אמיתי מאין כמוהו. מי אתם שתתווכחו איתי?