top of page
צבעים בשממה
אפילוג:
"היא קמה. תנו לה אוויר. למישהו יש מים?" שדרות רוטשילד בתל אביב השתקפו בעיניי מיכאלה כשהיא נעמדה על רגליה. מעגל של אנשים סקרנים סבב אותה. "אני בסדר. תודה." היא לגמה כוס מים שקיבלה מאחד האנשים שעמדו לצידה.
"מה קרה לי?"
"התעלפת."
"לכמה זמן?"
"רק כמה דקות. אולי 5-6. את בטוחה שאת בסדר? תסתכלי לכיווני".
"אני בסדר. רק רוצה ללכת קצת."
היא פרצה את המעגל והלכה מרחק מה ברגל, מנסה להתאושש. היא נשמה עמוקות ועיניה עלו השמיימה ובהו בשמי הצהריים של תל אביב. היא הייתה בטוחה שמבין עליו וענפיו של עץ אלון עתיק, היא מזהה מה שנראה כמו כדור בוהק של אנרגיה עושה דרכו בין העננים. דמעה ירדה במורד לחיה, וסיפור חדש החל להתהוות בדמיונה.
bottom of page