צבעים בשממה
חלק 1:
במרחק שנות אור משם, בבית קפה ברחוב סואן בתל אביב, ישבה מיכאלה ובהתה בחלון הזכוכית שלצד שולחנה. עיניה, חומות בהירות כצבע הדבש, עברו דרך הזכוכית אל ההמון שעושה את דרכו בשגרה העמוסה של יום ראשון. היא הייתה עייפה ושחררה אנחה ארוכה, בעוד שהיא מניחה את לחייה הימנית על כף ידה, מראה השיווה לה מראה משועמם.
"מה אני עושה כאן?" היא חשבה לעצמה, "באמת מיכאלה, כאן? מכל המקומות שיכולת ללכת אליהם כדי לתפוס קצת השראה, את בוחרת ב'ארומה יהודה הלוי'"?
כבר שנה וחצי שההשראה החמקמקה לא מצאה את דרכה לעט של מיכאלה, שחוותה באותה תקופה קסומה (ונשכחת לגמרי, כרגע) הצלחה גדולה בדמות ספרה הראשון - "הסייחה אנג'לה" – סיפור המתרחש באיזור כפרי בממלכה המאוחדת על חברות אמיצה בין סוסה קטנה בשם אנג'לה לילד תמים בשם אנדי. זה היה סיפור קלאסי ונעים לקריאה, מהסוג שחולל התרוממות רוח במהלכו, ובסופו השאיר חותם מנחם. אך לדאבונם שלה ושל מעריציה ההשראה כאילו הסתלקה לה עם כתיבת השורות האחרונות של "הסייחה", שבהן אנדי, כעת גבר צעיר, מלווה את אנג'לה המבוגרת במרעה ירוק עד ורחב ידיים בשקיעה חמימה של חודש מאי. כעת ישבה מיכאלה בכסא עץ חום ולא נוח ובהתה ללא מטרה בחיים המתגלגלים להם בחוץ.
"היי, אני נטע, תרצי להזמין משהו?"
היא שמעה קול עייף הפונה לעברה, שהיה שייך למלצרית עם סינר מלוכלך ושיער אסוף, ידה השמאלית מונחת על מותנה וראשה מוטה מעט הצידה. נטע אכן הייתה עייפה. מיכאלה התיקה את עיניה מהרחוב וחזרה ממחשבותיה הריקות לכדור הארץ.
"אממ, כן. נס קפה. בבקשה". הקפה שהתעתד להגיע היה השלישי שלה מאז קמה הבוקר, לפני שעה וחצי לערך. ניתן היה אם כן לחשוב שפיצחה סוף כל סוף את סוד ההשראה החמקמק, וללא כל ספק טמון הוא בפולי קפה מגורענים. לאחר מספר דקות נוספות של לטישת עיניים חסרת כל משמעות, החליטה לקום ממושבה. היא יצאה החוצה ושכחה מהנס שהזמינה. כשפסעה אל מחוץ לכותלי בית הקפה נעצרה והסתכלה השמיימה. השמיים היו יפהפיים והיא נטרה לעצמה על כך שהיא מבזבזת אף עוד יום מהמם באפס יצירתיות.
"טוב, לפחות לא חסרים בתל אביב בתי קפה" חשבה בעת שעברה עוד חמישה כאלה על פני רצועה צנועה של עשרים מטר. "צריכים יותר חנויות ספרים מאשר בתי קפה" היא הוסיפה וסימנה לעצמה הערה מנטלית. בסופו של דבר תחבה זוג ידיים לכיסי הג'ינס הכחולים בהירים שלה והמשיכה בצעדה. לבסוף, אחרי זמן מה של הליכה סתמית, מצאה את עצמה מתיישבת על ספסל מהוה בסוף שדרות רוטשילד. זמן קצר לאחר מכן נזכרה בערימת מכתבי הדואר שאספה כאשר יצאה מביתה בשעת בוקר מוקדמת. היה זה זמן טוב לפשפש במכתבים ולראות עד איפה הצליחו הפעם לטפס מחירי המחיה שלה. היא פתחה את ילקוטה והוציאה מתוכו מספר מכתבים שנערמו בתיבת הדואר שלה בימים האחרונים. "בואי נראה..." היא אמרה לעצמה בעת שהחלה לעבור עליהם אחד אחד. "חשבון, חשבון ואוי כמה מפתיע! עוד חשבון! כי אני ממש כותבת המון ספרים שגם יוצאים לאור ונמכרים כמו סופגניות מיוחדות של רולאדין ביום הראשון של חנוכה! מעולה." היא נחרה בבוז. לפתע שמה לב למעטפה חלקה בצבע סגול שלא נראתה שייכת לערימה שהרכיבו חברותיה. על המעטפה עצמה היו רק שתי מילים שנכתבו בטוש צהוב – "למיכאלה הסופרת" עם לב מעל האות ו' במילה "סופרת". מיכאלה התחילה לקרוא:
"למיכאלה שלום,
שמי מיקי איילון ואני בת 7 מהעיר נהריה. אני גרה עם אמא ואבא ואח שלי התינוק הקטן שנולד לפני שלושה חודשים. קוראים לו אור והוא חמוד מאוד ואני אוהבת אותו. אני כבר בכיתה ב' בבית ספר העירוני שלנו. אני אוהבת לרקוד, לצייר ולשחק בחוץ. אבל יותר מהכל אני אוהבת שאמא מקריאה לי את "הסייחה אנג'לה" לפני שאני עולה לישון. לא אהבתי אף ספר שאמא קראה לי כמו שאהבתי את הספר שלך. בגלל שאני אוהבת את הספר אמא אמרה לי שאני יכולה לכתוב לך מכתב, אז אני אומרת לה מה לכתוב והיא כותבת. אז רק רציתי להגיד לך תודה ושאני אוהבת אותך ואת אנג'לה ואת אנדי. כשאהיה גדולה אני רוצה להיות כמוך ולכתוב סיפורים ולעשות לילדים בכל העולם שמח. מקווה מאוד שתמשיכי לכתוב סיפורים יפים שאמא ואבא יקריאו לי לפני השינה.
באהבה, מיקי'לה. (אמא אוהבת לקרוא לי מיקי'לה)."
וכל הדף קושט בלבבות וציורים של סוסים, דשא וילדים קטנים. כשסיימה לקרוא את המכתב עצמה מיכאלה את עיניה וניסתה לעצור אותן מלדמוע. לא רק שנכשלה בכך, היא התייפחה עתה לתוך כפות ידיה. היא חשבה על מילותיה של הילדה הקטנה והן עוררו בה תגובת שרשרת: ראשית חשה אשמה עצומה. לאחר מכן כעס. כעס על העולם ועל עצמה ועל מחשבותיה התקועות בלולאה עקרה ואינסופית של חוסר יצירתיות. אחרי הכעס הגיעה ההשלמה, ואז העצבות, ואז הכל התחלף במשאלת לב שמילאה כל נים בגופה, נכנסת לכל חדר בלב ומציפה אותה מבפנים ומבחוץ – הכיסופים להשראה.
"סוס לבדו באמצע השדרה? מוזר." הייתה המחשבה הראשונה שעלתה במוחה לאחר שהרימה את ראשה. אכן היה סוס שהתהלך לו להנאתו באמצע השדרה, אך לא נראה שלמי מהאנשים שאיכלסו את האיזור היה אכפת מכך, והסיבה לא איחרה לבוא: היא כבר לא ישבה על הספסל אלא על הקרקע הקרה. עולמה החל נמוג מסביבה. האנשים הפכו בהדרגה לשקופים ואז התאיידו לגמרי. העצים של השדרה, המבנים משני צדדיה, הצמחייה - הכל נעלם לאט ובהדרגה מסביבה, ובמקומם נפרש מדבר עצום שעטה צבע חום אפור. שמי התכלת של תל אביב התחלפו לשמי לילה קודרים ושחורים. האוויר הפך כבד ומיכאלה, עדיין ישובה על הארץ, התקשתה לנשום. רק הסוס נשאר שם, אך במהרה החל לדהור לתוך השממה, תוך שהוא משחרר צהלה רמה. המקום היה נטוש לגמרי ומוזנח. מיכאלה נעמדה על רגליה ותעתה בכיוון לא מוגדר, מנסה לפענח את פשר המקום המוזר הזה...
