צבעים בשממה
חלק 3:
"הלוווו! יש כאן מישהו?"
זעקתה של מיכאלה נישאה על פני הרוח למרחקים, אך למעט הד מתמשך לא זכתה לתשובה. ערפל סמיך מילא את החלל שמסביבה והיא התקשתה להתוות דרך בינו לבין האדמה החולית שהשתרעה תחת כפות רגליה הנרעדות. לכל מקום שהביטה ראתה מיכאלה סימנים לכך שהמקום הזה, מה שלא היה הוא, ראה תקופות יפות יותר – עץ אלון עבה ועתיק למראה בעל ענפים המסתעפים לצדדיו, עליו כמושים זה מכבר ובית עץ עשוי קרשים המט לנפול נח במרכזו, קרוסלת משחק נטושה מעוטרת בחול וצמחייה נבולה, שלט חוצות שסיים את תפקידו, אות אחת בהתחלתו מהבהבת לסירוגין.
"היו פה חיים פעם. מה קרה כאן? נדמה כאילו מישהו שאב את כל החיות מהמקום הזה. כל כך עצוב." בעוד היא מנסה להסתגל לחשיכה המתעבה סביבה, שמה מיכאלה לב שקרן אור זעירה פילחה את האפלה, שמקורה היה בכדור אור גדול בשמי הלילה. אותו כדור-מטאור הלך והתבהר בעוד הוא עושה את דרכו לכיוון הקרקע במהירות גדולה. מיכאלה מיהרה לתפוס מחסה מאחורי מבנה מרופט וקיוותה שהוא יגן עליה מפני מה שלא היה אותו כדור אור מסתורי, שהתרסק בחזקה על הקרקע, יוצר מכתש גדול בפגיעתו. היא לא העזה לצאת ממסתורה ורק הציצה על המאורע בחשש המהול בסקרנות. לאט ובטוח התהוותה דמות כנגד עיניה: אדם חסון וגבוה עם שיער שחור ארוך, עיניים שקועות בחוריהן בעלי אותו גוון. צלליתו נפרשה מאחוריו, נותנת תפאורה מקאברית לארץ השממה הזו. האדם ניער את החול והאבק מבגדיו והסתכל סביב, בוחן את סביבתו.
"טוב, אולי עולם פוסט אפוקליפטי?" הוא חשב בקול רם. "אבל איפה כל הדמויות? אני מניח שאני הראשון שהוא דמיין. אולי אני פשוט הדמות הראשית. האמת שאם כבר מדמיינים אחד כמוני, מי צריך דמויות אחרות? אני לגמרי מסוגל להחזיק סיפור בעצמי. כן, אני אוהב יותר את האפשרות הזו..." לפתע שם לב לזוג עיניים הנועצות בו מבט מעבר לפינה.
"היי! מי שם? זה בסדר. את יכולה לצאת. מתי הגעת?" מיכאלה יצאה ממחבואה מפוחדת במקצת אך נחושה בכל זאת.
"שלום, אני מיכאלה. מי אתה? יש לך מושג איפה אנחנו לכל הרוחות?" ג'וזף נראה מבולבל.
"מה הכוונה 'איפה אנחנו'? אנחנו בדמיון שבחרנו להשתגר אליו כמובן. את בטח בטוחה בעצמך אם בחרת בסטיבן. אני מקווה שהוא ימצא לך מקום בסיפור כי לא נראה לי שיש לך ממש מה להציע... חיצונית, בכל אופן."
הוא בחן אותה במבט מתנשא והיא החזירה לו מבט נרגז. לאחר מספר שניות אמרה: "רגע. מנין הגעת? ואולי תסביר לי למה היית עטוף בכדור אור עצום שטס לו בשמיים?"
"ואוו. אני חושב שאת אחת הדמויות האלה עם אמנזיה, או משהו כזה. תקשיבי, שנינו דמויות. פרי דמיונן של יוצרים כאלה ואחרים החיים בעולם שמעבר. נוצרנו ב'דימ', היכן שכל בני מיננו נוצרים. את בחרת להשתגר לדמיון של סטיבן קינג, כמוני, בתקווה להתברג בספר החדש שלו, שאני יכול רק לנחש שמתרחש בעולם פוסט אפוקליפטי שומם ודי מכוער למען האמת. אבל אני סומך על סטיבן ש..."
היא הרימה אצבע וקטעה אותו באמצע המשפט. "איך קוראים לך?"
"ג'וזף. ג'וזף פדרולין".
"ובכן, ג'וזף ג'וזף פדרולין. אתה רוצה להגיד לי שאנחנו נמצאים בראש של מישהו? בדמיון שלו?"
"כן. חד משמעית."
"ואתה חושב שאתה נמצא בדמיון של סטיבן קינג?"
היא צחקה צחוק מתגלגל ואז, בעזרת אסימון מסויים, חלחלה הבנה לראשה.
"מצטערת לאכזב אותך בחורצ'יק, אבל אתה די רחוק מהראש של סטיבן קינג. אני חושבת שאני יודעת איפה אנחנו. אתה רואה את הבית הנטוש הזה על העץ? נהגתי לשחק בו כשהייתי ילדה אצל משפחה רחוקה. והקרוסלה הזו כאן? היא חלק מגן שעשועים שהיה לי מתחת לבית בתל אביב, איפה שאני גרה. אנחנו נמצאים בדמיון שלי. אין לי שמץ של מושג איך אני או אתה הגענו לכאן."
"אמרתי לך איך אני הגעתי לכאן. 'דימ', אומר לך משהו?"
"אתה מתכוון למקום ה'קסום' ששם נוצרות דמויות? סלח לי שאני מוצאת את זה מעט מופרך."
"ואת העובדה שאת נמצאת בתוך הדמיון שלך את מקבלת בהגיון ושלוות נפש? דימ קיימת. הייתי שם. נוצרתי שם! הדבר היחיד שאני לא מבין זה למה אני נמצא אצלך בדמיון ולא במקום אחר. כנראה טעיתי בחישובים ונקלעתי לכאן במקרה... אני לא יכול להגיד שאני שמח מכל העסק הזה, אחרי הכל חשבתי שיש לי ייעוד נשגב למלא. אבל אולי נוכל להפיק את המיטב מכך. אמרת שקוראים לך מיכאלה, כן? איזה סוג יוצרת את?"
"מה הכוונה?"
"כלומר, את סופרת? תסריטאית? פסלת? פסלת, נכון? אני יכול לדגמן בשלל תנוחות, איזה מוצאת חן בעינייך? תגידי לי מתי להפסיק."
והוא החל לדגמן במגוון תנוחות שונות ומשונות, החל משרירן ועד לחיקוי לא מוצלח של "האדם החושב".
היא קטעה אותו באומרה: "אני סופרת. או יותר נכון, הייתי..."
"מה הכוונה ב'הייתי'? איך אפשר להפסיק להיות סופרת?"
"ובכן, בכך שלא מצליחים לכתוב יותר. בכך שלא משנה כמה רוצים או מנסים שום דבר לא מתהווה לכדי סיפור. אחד השווה לספר בכל אופן."
"את צוחקת כן? היה לי ייעוד נשגב אני אומר לך! ומכל היוצרים בעולם נקלעתי לתוך דמיון של אחת עם מחסום כתיבה!"
"אולי מספיק עם ה'ייעוד הנשגב' שלך? אני אסתדר פה בעצמי. למה שלא תשתגר חזרה ל'דימ' הזאת ותבחר לך דמיון אחר?"
"כן, ובכן... הבעיה היא שבעוד שאני מומחה, אשף אפילו! בלהיכנס למוחות של יוצרים, לצאת זה קצת סיפור אחר. את מבינה, לא ממש הקשבתי להוראות של עובד פס הייצור. מיהרתי. ייעוד נשגב וזה, את יודעת..." הוא עטה כעת חיוך מטופש, ידו מונחת בחוסר נוחות על עורפו.
"אז אני מניחה שאתה תקוע כאן. תעשה מה שאתה רוצה. אני הולכת לדרכי." הערפל היה מחניק וסמיך מתמיד. מיכאלה התקשתה לראות מלפניה אך הייתה נחושה בדעתה להמשיך בדרך הלא נודעת.
"היי! מיכאלה! עצרי רגע!" ג'וזף הגיע מאחוריה, מתנשם ומתנשף.
"תקשיבי, אם יש לך בעיית כתיבה, הפתרון לה חייב להיות נעוץ כאן בדמיונך לא? אולי משהו התקלקל ואנחנו צריכים לסדרו."
"אנחנו? היה לי הרושם שלא אכפת לך מאף אחד למעט הוד רוממותו."
"את צודקת. אני מצטער. פשוט חשבתי שיש לי גורל שונה, מבינה? אבל אולי הגורל שלי הוא דווקא להיות כאן איתך ולעזור לך להפריח חיים חדשים במקום הזה!" מיכאלה נשמה נשימה עמוקה. "בסדר. אתה מוזמן להצטרף אליי. אולי תהיה לשימוש בהמשך." ג'וזף חשב שהוא מזהה חיוך בפניה של מיכאלה מבעד לערפל, שנדמה שהופך למעט פחות צפוף.
מיכאלה וג'וזף הלכו יחד במשך זמן רב ותרו אחר מקומות שחשבו שמסתירים באמתחתם את הפתרון למצבה. בינתיים, גו'זף סיפר לה על חייו הקצרים בתור דמות ועל מה שהספיק לראות בדימ. כששאלה מה הרגיש כשנוצר אמר לה שזה היה נורא מהיר, ולמספר שניות הרגיש איך כל חלקיו מתהווים ומתחברים בעזרת אנרגיה מיוחדת שהייתה תמצית חיות מזוקקת.
"השראה".
אמרה מיד בעוד הם ממשיכים בדרכם בשביל עקלקל שהוביל לתוך יער גוסס.
"האנרגיה שאתה מדבר עליה. נשמע לי כמו השראה. אני מניחה שזה הדלק שמפעיל את כל העיר הזו שאתה מגיע ממנה. זה גם מה שאתה מרגיש עכשיו, האנרגיה הזו שהזכרת, החיות שלך, ובלי זה לא תוכל להתקיים. אני מניחה שאנחנו לא כל כך שונים, אני ואתה. מאיפה שאני מגיעה, העולם שמעבר כמו שאתם קוראים לו, חיים ללא השראה מובילים לחיים ללא דמיון, ואני מעדיפה לא לחיות כלל מאשר לחיות חיים שכאלה."
הם המשיכו ללכת בדממה אחד לצד השניה כשהגיעו לגבולו הצפוני של היער. מחזה מוזר נגלה כאשר פסעו אל מחוץ לשעריו – לנגד עיניהם ראו ים סוער שגעש תחת מעטה אדיר של רוחות וגשמים עזים. על שפת הים במרחק של כמאה מטרים לערך זיהה ג'וזף חפץ סגלגל שהלך והתרחק מהם על בסיס קו החוף.
"מיכאלה, בואי נתפוס את זה! מהר לפני שהוא נסחף לים!" הם החלו בריצה לכיוון. מיכאלה לא זכרה שרצה ככה בחייה, להוטה כל כך להשיג את החפץ הזה שאליו נמשכה כמגנט. כאשר היו מרחק מטרים ספורים ממנו, זיהתה שמדובר במעטפה בצבע סגול הטסה לה בחופשיות, ללא דאגות בסערה מאיימת. הם פספסו אותה. היא שינתה מעופה לכיוון הים ונחתה ברכות על מימיו, לפני שנטרפה על ידי נחשול אימתני. הם נעצרו. המרדף הגיע לקיצו בקול ענות חלושה. מיכאלה בהתה בעצב אל קו האופק שנצבע צבעי כחול כהה. מבטה עבר אל ג'וזף, שמצידו עטה מבט נחוש ומבלי לפגוש את עיניה החל בריצה אל תוך הים ואז בשחייה אל עבר המעטפה.
"ג'וזף לא!" היא זעקה לעברו, אך הוא לא שעה לתחנוניה והיא צפתה בו נעלם – נקודה קטנה בים אינסופי.
לאחר דקות ארוכות של ציפייה מורטת עצבים, התיישבה מיכאלה על האדמה החולית וחיכתה לסימן, רמז כלשהו שיעיד לה על גורלו של חברה, אך אלה, לצערה, מיאנו להגיע. היא כן שמה לב לדבר מה אחר המתהווה במרחק, מחזה שגרם לה להידרך במקומה – נחשול עצום שכמותו לא ראתה מימיה עשה דרכו אל החוף במהירות כבירה. היא החלה לרוץ בכיוון הנגדי, מקווה להגיע למקום מבטחים לפני שהגל יכריעה, אך בעוד היא נמלטת, מבלי להביט לאחור, הרגישה לפתע את רטיבות המים כנגד עורה, את עצמת הפגיעה ששלחה אותה לסחרור בתוך מימיו הנוראיים של הגל. היא עצמה את עיניה כמקבלת את גורלה, ולא זכרה עוד דבר...
ג'וזף התיישב כנגד דופן המערה הסלעית ובהה בתיבה. כל סנטימטר בגופו דאב. הוא ניסה לשחזר את שאירע בלב ים: הוא תפס את המכתב בשארית כוחותיו, החזיק בו חזק ולא העז לעזוב. בדיוק כשחשב שלא יהיה מסוגל לחזור לחוף, שטף אותו גל עצום חזרה לשם. כשחזר לחושיו זיהה את מיכאלה מוטלת על הארץ ללא ניע. הוא ניסה לעוררה בכל דרך אפשרית אך היא נותרה דוממת. בשעות האחרונות, שברובן המכריע סחבה על גבו וכעת הייתה שרועה לרגליו, בהה בתוכן המכתב שמשה מלב ים וקרא את תוכנו שוב ושוב:
"ברוכת טלאים ומלאת הפתעות,
היא זו הדרך של יוצרים ויוצרות,
השראה ודמיון – כמותן צריך לטפח!
אך רגשות שליליים – אותן שחררי לאוויר!
והנה לך מתכון מנצח.
במערה חשוכה לא רחוק מהים,
הנה שם התשובה! ממתינה לך אי שם."
"ובכן," חשב לעצמו. "מצאתי את המערה ואין לי מושג מה לעשות עם התיבה הזו. אולי אם אנסה לזרוק אותה על איזה סלע.." הוא הרים את התיבה והחל לעשות את דרכו החוצה.
"אתה אמור להרים עם הברכיים, לא עם הגב. לא לימדו אותך את זה שם ב'דימ'"? היא חייכה לעברו והוא שעט לכיוונה.
"מיכאלה! את ערה! אני כל כך שמח לראות אותך!"
"ואני אותך, יצור מגודל! איפה אנחנו? ואיך חזרת אל החוף?!"
ג'וזף עידכן אותה על הרפתקאותיו בשעות האחרונות, על השורות שבתוך המכתב ועל המערה.
"ועכשיו אנחנו כאן. אני די בטוח שזו המערה המדוברת. מצאתי כאן את התיבה הזו שאין לי ממש מושג איך לפתוח. חשבתי לרסק אותה כאן על הסלעים." מיכאלה קמה ובחנה את שורות השיר הקצר ואז את התיבה. היא סרקה את דפנותיה ומיששה אותן באצבעותיה. בדופן התחתונה חשה בשקע זעיר. היא הפכה את התיבה על פיה ואכן, כפי שחשבה, חשפה פתח קטן למפתח.
"ג'וזף, ראית את זה?" הוא התקרב והביט בתיבה ההפוכה.
"האמת שלא. בואי נתחיל לחפש כאן את המפתח, המערה לא כזו גדולה."
כן עשו מיכאלה וג'וזף, אך לאחר שעה של התרוצצויות עלה החיפוש בתוהו. שניהם התיישבו באפיסת כוחות על הקרקע, נשענים בייאוש משותף כנגד קירות המערה.
"אני מניחה שנצטרך לחפש במקום אחר."
"כן."
בעוד הם נעמדים על רגליהם, הרגיש ג'וזף דקירה שהגיעה מכיסו האחורי של מכנסיו. הוא הכניס יד והרגיש רשרוש קל של מתכת. בהתרגשות הולכת וגוברת שלף את מקור הדקירה ואושש את אשר ידע בליבו – מפתח כסוף נח בידו.
"מיכאלה, אולי כדאי שנישאר כאן עוד קצת." הוא אמר לה כשהיא הייתה בפתח המערה בגבה אליו. היא הסתובבה ופניה אורו.
"איפה מצאת את זה?!"
"זה היה אצלי כל הזמן. בכיס האחורי. אני חושב שנוצרתי עם זה מלכתחילה. את יודעת מה? אני בטוח שנוצרתי עם זה. בגלל זה אני כאן, מבינה? זה הייעוד שלי, הגורל שלי." מיכאלה אצה אליו ועטפה אותו בחיבוק ענקי. הוא הושיט לה את המפתח.
"קדימה. אני הגשמתי את שלי, תורך להגשים את שלך." מיכאלה הביטה במפתח הכסוף שנח על כף ידה והתקרבה אל התיבה. לחץ, פחד וחשש הקיפו אותה מכל עבר.
"אני מפחדת, ג'וזף." היא אמרה ביד רועדת.
"אני לא חושבת שאצליח לעשות זאת".
הוא רכן לכיוונה ואמר: "מיכאלה. אני לא יודע מה יש בתיבה הזו בדיוק, אבל ברור לי שמה שזה לא יהיה, את חייבת לשחרר את זה לחופשי. לפעמים מרגישים לחץ או חשש. לא חסרים רגשות שליליים, משהו שאפילו אני למדתי בחיי הקצרים. אך ברגע שמשחררים אותם, הכל נראה יפה יותר, אופטימי יותר. תקשיבי, אני אולי לא מכיר אותך זמן רב, אבל מה שכן ברור לי מהזמן שלנו ביחד זה שיש לך נפש טובה, עמוק בפנים, איפה שחשוב. מגיעה לך ההזדמנות הזו לשוב ליצור, מגיעה לך ההשראה. אני כאן איתך, מיכאלה. אל תפחדי." הם התחבקו פעם אחת אחרונה.
"חתיכת ייעוד נשגב..." היא אמרה ושניהם צחקו.
היא הכניסה את המפתח לחור הקטן. התיבה נפתחה בחבטה רועשת, מעיפה את שניהם הרחק משם. סילון שחור של אנרגיה טהורה פרץ מתוכה ופירק את המערה וכל שמסביבה, בדרכו השמיימה. לאט לאט שינה את צבעו משחור לחום, ואז לכתום ומשם בהק בכל הצבעים שניתן לדמיין. הוא שטף את ארץ השממה וצבע אותה בגוונים יפהפיים – השמיים השחורים התחלפו בתכלת טהור, הערפל הסמיך התנדף וחשף מישורים עצומים צבועים ירוק עד. בעלי כנף חגו על פני הרקיע, יערות נבולים הקיצו מתרדמתם. ארץ השממה קמה לחיים.
