גברת מ'
כשהיה לי חשוך, גברת מ' דאגה תמיד להדליק את האור.
כשפחדתי, גברת מ' אמרה לי לא לדאוג ושהכל יהיה בסדר.
"הנה, תראה" הייתה אומרת, וחושפת אמת לא מזיקה מאחורי דבר מסתורין העורר בי פחד.
"זה לא כזה נורא, נכון? אין ממה לחשוש." אז הייתה מחייכת חיוך רחב ומנחם, נושקת על ראשי ומפזרת את שיערי הסתור ממילא.
אפשר להגיד, אם כן, שבעוד שלא הייתה אמי הביולוגית, גברת מ' גידלה וחינכה אותי.
לא רק אותי, כמובן, אלא גם את כל הכיתה שלי. כולנו נשאנו עינינו אל גברת מ' ביראה שאף להורינו לא הראינו.
נראה היה שחיה היא לנצח, ואין היא מתבגרת כלל וכלל! "מתי הגעת לכאן, גברת מ'?" הייתי שואל אותה לעיתים, "לא הרבה לפני שנולדת" הייתה תשובתה. וכשמישהו אחר היה שואל אותה איך הגיעה לכאן, לרוב הייתה מחייכת ואומרת בהלצה: "תפסתי טרמפים!". וזה תמיד הצחיק אותה יותר מאשר זה הצחיק אותנו.
יום אחד צעדתי בגשם מחוץ לבית הספר וראיתי את גברת מ' הולכת בצד הנגדי של הכביש. הבטתי בה מרחוק. הצלחתי לראות כמה אנשים שהולכים בעקבותיה וצועקים לעברה כל מיני דברים לא נחמדים. הם נראו כעוסים. גברת מ' לא התייחסה אליהם והמשיכה ללכת, ואני לא הבנתי מה הם רוצים ממנה. רציתי שיעזבו אותה בשקט.
ביום המחרת שאלתי אותה למה האנשים האלה צעקו לעברה דברים לא יפים? וגברת מ' אמרה שלא כולם אוהבים אותה בעיירה, ולא כולם מוכנים לקבל אותה. אמרתי לה שהם טיפשים ושאני וכל הכיתה אוהבים אותה ומקבלים אותה ואם אנחנו יכולים אז למה לא הם? והיא רק נאנחה ולא השיבה דבר.
במהלך שנות התבגרותי, נעזרתי רבות בגברת מ'. על כל דבר ששאלתי הייתה לה תשובה, ותמיד אמרה לי את שחשבה, ללא כחל וסרק, מה שגרם לי להעריך אותה עוד יותר. תשובותיה הציתו בי סקרנות בלתי נלאית, ובעוד שענתה על אי אלו שאלות – תשובותיה הרימו תהיות רבות נוספות.
ואז דברים השתנו. גברת מ' לא נראתה טוב באותם ימים. כחושה הייתה וחיוורת. כשנשאלה על מצבה אמרה שהכל בסדר ושלא נדאג כי היא כאן "לטווח הארוך", ותפקידה הוא לחנך אותנו בצורה הטובה ביותר שהיא רק יכולה. לא עבר זמן רב והתבהר לנו שלא עמדה בהבטחתה. היא חדלה מלהגיע לכיתה, דבר שגרם לכולנו, וביחוד לי, עצב רב. לא ראיתיה שנים רבות. הרגשתי לבד מאוד. הייתי זקוק לה, להכוונה שלה, לזרקור הידע העצום שידעה לכוון אל כל מקום שדרש זאת, והרגשתי חסר אונים. יום גשום אחד בנובמבר צעדתי בשדרה השכונתית ועיניי נחו על דמותה הישובה על ספסל עץ ישן. ישבתי לידה כאילו היה זה טבע שני לי. מצבה היה בכי רע – עיניה היו שקועות בחוריהן, עורה היה מקומט ועטה צבע חום אפרפר כמעט כמו הספסל עליו ישבה, שערה לבן ודליל.
"שלום גברת מ'" אמרתי. "שלום חמוד". היא הביטה בי וחייכה. דיברנו כך כמו שני מכרים ישנים בשיחת חולין, עד ששאלתי את שרציתי לשאול מהרגע שנפגשנו. "לאן נעלמת גברת מ'? ביום ההוא לפני שנים, נעלמת בלי להגיד לנו דבר, ולא ראינו אותך יותר." הילד בתוכי דיבר כרגע, ועיניי דמעו. גברת מ' הביטה בי בעיניים מלאות חמלה, ולמשך פרק זמן שנמשך לנצח ובו זמנית כהרף עין אמרה:
"אונס, יקירי. טראומה שאין כדוגמתה. רציתי לחנך בני אדם, אך הם השתמשו בשיטותיי כנגדי. חטפוני, עטו שק על ראשי כדי שאהלך כסומא, מהדסת באפלה ומועדת על ברכיי. לא חסו עליי. הרימו אותי והמשיכו להצעיד אותי כנגד רצוני. בכיתי, צרחתי, אך קולי נדם ולא נשמע. בדידות טוטאלית. אוי חמוד, כמה אני מקווה שלא תחווה דבר מעין זה! הפכתי לעיסת חוסר אונים חסרת צורה, ללא מזור. ללא הרף. נזרקתי אל צידי היקום, חסרת חשיבות. עצמתי את עיניי בכניעה וצללתי אל שינה עמוקה וכואבת. בחלומי הייתי במבנה אליפטי אטום וקר. מבעד לחלון נפרש מדבר צחיח ורחב יריעה. דמויות הביטו בי מרחוק, דיברו ביניהן, פנים רציניות היו להן ונדמה היה שאווירה טקסית ממלאת את האוויר החם. ספירה לאחור. כאב שאין כדוגמתו. הועפתי אל על לעולם ללא חן והמדבר האינסופי כעת מתחתיי, מרבד זעיר בצבע חום. כך מרגיש המוות כמדומני. חדלתי מלחוש, והתעוררתי. "
גברת מ' עצמה את עיניה. דמעות זלגו מהן. הצטרפתי אליה בבכי שקט. חיבקתי אותה חזק ואמרתי לה שאנחנו זקוקים לה, שהעולם זקוק לה, ושתפקידה הקרדינלי הוא לא לוותר והיא צריכה להיות איתנה בכל מחיר! הרי רק בדרך הזו תגאל אותנו. היא אמרה "עייפתי" ואני אמרתי "נוחי, ואז חיזרי אלינו".
שם נפרדנו לשלום.
מוזר לומר זאת, אך צעדתי משם בתחושה זעירה של אופטימיות, כנר בעל להבה נמוכה אך קבועה.
הבטתי אחורה אל גברת מ' והעזתי להגניב חיוך. היא נופפה לי לשלום ואמרה: "נתראה".
