בנאדם מביט בחלל
הוא עמד שם.
עיניו מקובעות על השמיים.
קרחת היער שבה עמד הייתה מנחמת.
מסביבו עצים צפופים,
אך אין הם סוגרים עליו.
הם מקבלים אותו, והוא אותם.
באתר זה התרוקן מוחו – והוא התבונן.
סופג את האוויר, את השמיים והכוכבים.
שאלות תהומיות שקוננו בו, שקטו.
מבט קטן – עזר לו להיות שלם.
אך רק לרגע קט.
הוא חשב על החיים שלו ועל מה עבר עד עתה,
וגמר בלבו שלא מספיק.
הוא קם,
ורץ.
ורץ.
ורץ...
דמעות נקוות בעיניו.
הוא חושב על חיים מפוספסים,
והזדמנויות שחמקו.
ועל אחרים, הטובים ממנו,
בהכל.
הוא רץ כי נגמרו האפשרויות
וכי חשב שככל יגביר מהירותו
כך יעלמו בעיותיו.
לבסוף מצא עצמו על קצה התהום.
הביט מטה ולאחר מכן מעלה, באטיות...
עצם את עיניו ודמיין:
הם מריעים לו – כל הקהל קם על רגליו.
עשרות אלפי זוגות עיניים נשואות אליו.
לא שופטות ולא חורצות דין.
אלא מקבלות - בקונצנזוס רוחני כמעט.
הם אוהבים אותו,
והוא אותם.
מנופף הוא אליהם.
פקח את עיניו...
"שלום" אמר.
וצעד קדימה.
