מזכרת בוהקת
ברטה היקרה,
סליחה.
אני יודעת שזה לא אומר כלום עכשיו. קשה למצוא את המילים אחרי כל כך הרבה זמן. לפעמים אני חושבת על איך החיים שלי התפתחו, על איך שמצאתי את עצמי במצב הזה. אולי זו טעות לכתוב לך כי למען האמת אין לי שמץ של מושג מה אשיג בזה. האמיני לי שרציתי לעשות זאת כבר מזמן, באמת, אך משהו מנע ממני, מין מחנק שעטף אותי כל עת שהסתכלתי על הנייר המשובץ הארור הזה, ולא עזב.
רע לי, ברטי.
זו האמת המצערת. רע לי כבר המון זמן. נמאס לי לעמוד בקצה הרחוב בקור עם הבגדים המטונפים האלה, מנסה לגייס עוד לקוח פוטנציאלי בשביל עוד כמה דולרים מחורבנים. איך הגעתי לכאן שוב? זו שאלה שאני מתחבטת בה יומם וליל, ברטי. החיים הפכו סטטיים, השליטה שלי בהם אבדה. כרגע אני עלה שעף ברוח. וזו רוח מתריסה, ברטי, עוקצנית וקשה, לא מלטפת.
זוכרת את היום ההוא שלקחתם אותי איתכם לפארק הלאומי, בדיוק אחרי המבחן בהסטוריה? לא הייתי שם מעולם ואמרת לי שזה מקום יפהפה, ושיש איזור באמצע הפארק שרוח נעימה עוברת דרכו ואת רוצה שנלך לשם. לא אשכח לעולם את התחושה המשכרת של חופש בזמן שרצנו שם, ריצה משוחררת של ילדים, מנסות להסדיר את הנשימה בזמן שהמרחבים הירוקים עוטפים אותנו מכל עבר. אני זוכרת ששכבנו שם על הדשא והסתכלנו על השמיים, בוחנות את צורות העננים. אני ראיתי אחד בצורת דובדבן ואת זיהית אחר בצורת חתול שנראה כאילו הוא יושב ומרים את כפות רגליו הקדמיות. חזרנו לשכונה שלנו והודיתי להורים שלך על שלקחו אותי איתכם יחד, והם אמרו שמבחינתם אני חלק מהמשפחה. ירדנו מהרכב ומיד רצנו לשחק מחבואים בבניין המתקלף שלנו. הוא היה ישן ומכוער, אבל היה שלנו. לא הצלחתי למצוא אותך דקות ארוכות וזה הפתיע אותי, כי בדרך כלל היית גרוע במחבואים, אבל מצאתי אותך מאחורי הירידה לחניה, יושבת על החומה עם האבנים המשתלבות, ופשוט בוהה בשמיים. כשניגשתי אלייך שאלתי אותך למה את יושבת כאן ולא מתחבאה? ואמרת לי שנראה לך שהחתול מהפארק עקב אחרינו לפה כי הנה הוא עדיין בשמיים עם כפות רגליו הקטנות באוויר. החלטנו שהוא כנראה בא אחרינו כדי לשמור עלינו והענקנו לו שם, דובדבני, על שם הענן-דובדבן שהיה לצידו כשראינו אותו לראשונה.
זוכרת את דובדבני, ברטי?
אחרי זה עלינו אליכם לבית בקומה השניה, בדיוק מצד שמאל אחרי שיוצאים מהמעלית המפחידה שהיה סיכוי של ממש שתתקע בדרך ליעדה, כדי לאכול את ארוחת הערב המפורסמת של אמא שלך – ספגטי ברוטב אדום עם קציצות. אמא שלך הייתה בשלנית מדהימה. כשנכנסנו לחדר שלך הסתכלנו על הרחוב הצר מהחלון, בוחנות את העוברים והשבים, מסתכלות על הבנים משחקים כדורגל ומדובבות את השכנים שהיו יושבים למטה עד שלא יכלנו לנשום מרוב צחוק. ציירנו אלף ציורים על דפי הA4 שאבא שלך היה מביא מהמשרד ואז הופכות אותם למטוסים מנייר ומעיפות מהחלון, ומי שהטיסה את שלה מרחק קצר יותר הייתה יורדת לאסוף אותם, אבל תמיד ליווינו אחת את השנייה למטה כדי שלא נלך לבד, זוכרת ברטי? רצנו במורד המדרגות וטיפסנו על הגדר האדומה כדי להגיע לכביש, עברנו אותו יחדיו ואספנו את כל המטוסים. התיישבנו מתחת לזוג עצי הדקל שהיו בגינה של הבניין ובחנו את הציורים שלנו. את ציירת ציור יפהפה של הר מאיים במרחק, עשן מיתמר מפסגתו ושני יצורים קטנים לרגליו, מביטים אל עבר הפסגה. אמרת לי שאנחנו, אני ואת, הם כמו היצורים האלה למרגלות ההר (דמויות בספר שקראת באותו זמן), כי הם תמיד ליוו אחד את השני והיו שם בשביל לתמוך ולעזור כשהאחר נזקק לכך. הסברת לי שהם בדרך להשמיד טבעת שהם מצאו, והציור הזה מתאר ממש את הסוף, לפני שהם נכנסים אל תוך ההר כדי להשליך אותה פנימה. אני זוכרת שחששתי מעט כי לא רציתי להיכנס אל תוך הר מפחיד וחוץ מזה אמא שלי בחיים לא תתן לי את אחת הטבעות שלה, ואמרת לי שזה לא אומר שבאמת נעשה מה שהם עשו בספר, אלא שזה סימבולי, וזה פשוט אומר שלנצח נהיה שם אחת בשביל השניה ונצא להרפתקאות ביחד ולא ניפרד אף פעם, רק אני ואת מול העולם, וכששאלתי אותך מזה 'סימבולי' צחקת וחיבקת אותי חזק.
תמיד היית החכמה מבינינו, ברטי.
היינו שם לזמן שנראה בו זמנית כנצח וכהרף עין, מתבוננות על השכונה הישנה בחסות צלם של עצי הדקל, ישובות גב אל גב ומביטות בשקט על השכנים – הנה האישה המבוגרת מקומה שניה שתמיד גוערת בנו לא לדרוך על הדשא בגינה (ושלא הקשבנו לה מעולם), והנה אפשר להבחין בילד הקטן של הזוג הנחמד מקומה ראשונה שעבר לכאן לפני לא יותר משבוע, עם אופניים חדשות בצבע כחול מנצנץ, אביו מלווה אותו ברכיבתו הראשונה מסביב לבלוק, או האיש המבוגר עם הבגדים המרופטים והזקן הארוך, שהיה עובר עם רכב קטן ומוכר ממתקים. את אהבת תפוח אדום מסוכר על מקל, אני אהבתי תורמוס בשקית. היה כבר מאוחר. אמא שלך צעקה לך מהחלון לחזור הביתה כדי להתקלח ולארגן ילקוט למחר, והיה זה גם הסימן שלי ללכת לישון. חיבקת אותי ואמרת לי לילה טוב ושנתראה מחר בבית הספר. לא ידעתי מהן התחושות השטפו אותי אותו לילה רגע לפני שעצמתי את עיניי, אך לימים הבנתי שהיה זה שילוב רוגע, שלווה וציפייה ליום המחר. זה היה אחד הימים המאושרים בחיי.
אני מתגעגעת אלייך.
אני מתגעגעת אלינו, אל החיים הללו אשר נראים עתה מרוחקים ממני כמו הכוכבים, אל השגרה המנחמת בשכונה הקטנה שהייתה, לכמה רגעים חולפים, הממלכה הקטנה שלנו. רק שלנו, ברטי! הפשטות הזו נראית לי כרגע בלתי אפשרית. אני מקווה שגם את זוכרת את הימים האלו ומרשה לכנפי הנוסטלגיה לשאת אותך אל עבר אותה תקופה קסומה.
אני אוהבת אותך,
מגי.
היא קיפלה את המכתב בידיים רועדות והכניסה אותו למעטפה שהכינה מראש. דמעות החלו לזלוג במורד פניה, מורחות בדרכן את המייק אפ הזול ששמה קודם לכן. היא יצאה מהדירה שלה לכיוון סניף הדואר וכשהגיעה זרקה את המכתב לתיבה הגדולה. כשצעדה חזרה לדירתה, רוח קרירה של לילה סגרירי בנובמבר מלטפת את פניה, ניצתה בליבה אופטימיות רעננה, מהסוג שלא חשה מזה שנים. נחושה מתמיד היא נכנסה לדירתה המעופשת, ארזה את חפציה הספורים במזוודה ויצאה אל כיוון תחנת הרכבת הישנה, במטרה להתרחק כמה שיותר מכאן ומהקיום חסר התכלית אשר היה מנת חלקה בשנים האחרונות. כעת היא צועדת לבדה בשעותיו הקטנות של הלילה בעיר שטרם התעוררה, ריקה מאדם, אוחזת במזוודתה ביד בטוחה, מוחה נודד בין זכרונות, מחשבות וחלומות בהקיץ. כאשר הרימה את ראשה השמיימה לבחון את העננים, יכלה להישבע שהיא מזהה אחד בצורת חתול ישוב וכפות רגליו הקדמיות מורמות, וחיוך טהור ומטופש התפשט על פניה.
אלומת שמש ראשונה הגיחה מעבר לאופק.
