סחרור
החדר היה מואר מעט בחסות להבת הנר הנח לו בפמוט כסוף שהונח על שולחן עץ עתיק. שעת לילה של חודש נובמבר התפשטה מחוץ לבקתה, כוכבים מעטרים את השמיים כמו חול על פני חוף ים, אינסופיים ביופים. בן אדם זקן ישב על המיטה הרעועה, פניו חרושות קמטים ועיניו עצומות, מעניקות לפניו ארשת רצינית, חולמנית, וגבו מכופף מעט, תומך בגוף קטן ושברירי. אצבעות ידיו התשרגו אלה באלה בעוד מרפקיו נחו על שני ירכיו, כפות רגליו מונחות על הרצפה, יוצרות זוית של 90 מעלות בין השוק לירך.
הוא ישב שם במשך זמן מה, זמן שלא יכל לאמוד, וחשב. מערבולת של תמונות וצלילים מימים עברו שצפו אל חופי מחשבתו, גאות אדירה של נוסטלגיה שזורה בהן. אור הירח התגנב דרך חלון ריבועי קטן והעניק לחדר, יחד עם מאור הנר, תחושה שניחמה אותו.
הדלת נפתחה בבת אחת והקיצה את האיש משלוותו.
"חשבתי שאתה ישן", אמר בחור צעיר, גובהו ממוצע ומבנה גופו רזה. שיער סתור שחור עיטר את ראשו, ואישוניו, שחורים, התערסלו בעיניי שקד. "הבאתי עצים לאח", הוא אמר בעודו מניח שק מלא בגזעים מנוסרים בצד החדר. "אבל אני רואה שאתה די מסודר מהבחינה הזו", הוא הוסיף בחיוך קל כשראה עוד שני שקים מלאים שאותם הביא לפני שבוע, שרועים על הרצפה לצד האח המדובר.
"הכל בסדר, סבא?"
החדר היה שקט ואוושה של אוויר קריר מילאה אותו בעוד הבחור הצעיר טרק את הדלת.
"כן. בגילי לחלומות ולמציאות יש הרגל מגונה להתערבב אלה בזו וזו באלה", הוא נאנח ופנה אל עבר הנער בעיניים גדולות, שחורות גם הן. על פניו נח מבע שהצעיר לא יכל לפענח.
ולפתע, באטיות וברוגע, הוא אמר: "אני רוצה לרוץ".
פניו היו שלוות ועיניו מקובעות על נקודה כלשהי בחדר. "אני מתגעגע לזה", הוסיף לאחר מכן. הנכד הביט בסבו במבט שאמר רחמים וחמלה. הוא חייך חיוך מרומז ואמר
"לרוץ? הכוונה למירוץ? או סתם ככה, בשביל הכיף?"
"ולמה שיהיה ביניהם הבדל? כן, כרגע זה סתם ככה. לצאת מהבקתה ולהפיח חיים ברגליים המתות האלו".
"רצת כשהיית נער, סבא? אהבת את זה?"
"לא במיוחד. ברגע הפעילות עצמה, אני זוכר, הרגשתי רע מאוד. גופי כאב ורגליי זעקו למנוחה. אבל בראייה הגדולה יותר, כשמסתכלים מלמעלה על הכל, ההרגשה שזרמה לך בגוף לאחר ריצה היא שנייה לא להרבה תחושות בחיים. זה ללא ספק אחד הדברים שאני מתגעגע אליהם יותר מכל".
"למה עוד אתה מתגעגע?"
למשמע השאלה האיש הזקן נאלם, עיניו נעצמות שוב ומחשבות מתחילות להסתחרר כרוחות עזות במעבה יער שהיה תודעתו. המציאות סביבו החלה להתעוות, להשתלב בתוך הזיותיו. כעת נכדו לא רכן מולו במבט מודאג, הם לא היו בבקתה הישנה, מטה לנפול תחת השמיים. רגליו חזרו לנשום וכבר לא היו משותקות, להיפך - הן ניעורו לחיים כאילו הוזרמה אליהן תמצית חיות מזוקקת דרך מפוח עתיק. הוא ישב על סלעים שהרכיבו שובר גלים ארוך וצר, שיערו הארוך מתבדר על פניו ועיניו משקיפות אל הגלים המתרסקים בכיוונו. בחיקו נחה בחורה שלוות מראה ובהירת עור, מסתכלת אף היא לעבר ספינות ואורות רחוקים, נראית שלווה, אם הדבר היה אפשרי, אף יותר ממנו. אצבעותיו שיחקו להן בשעשוע בשיער שחור גולש, וכעת הוא הניח את מבטו עליה בזמן שהיא בגבה אליו, צמודה ונתמכת בגופו. הם ישבו שם זמן שנראה כמו נצח, שותקים יחד ומביטים הרחק, מאמצים לחיקם את קולות הרקע; שחפים חגים מעל המים הנוצצים ונהמת הרוח המבדרת את בגדיהם. הוא חש כאחד איתה, חיבור טבעי שאין שני לו, וכמו כן אחד עם הטבע הגועש מסביבו. הוא הרגיש מאושר ועיניו דמעו.
הוא עצם אותן ומוחו נכנס לסחרור.
כעת הוא עמד בעמק רחב ידיים, מכל צדדיו נפרשו מרחבים ארוכים שטופים בצבע ירוק עד. ממולו ועד לאן שעיניו יכלו לראות, הרים עם שיפולים חדים היתמרו באופק הבהיר, מרכיבים באלגנטיות תמונה מושלמת. הנוף הזה, כך חשב, דמה להיותו הוא עצמו על אי קטן בלב ים כשמסביבו המים גועשים וצונאמי המורכב נחשולי ענק מתקרב אליו במהירות. רק שבאותו רגע הכל קפא על מקומו והגלים האדירים עצרו מלכת בתנוחה מאיימת. לאט אך בטוח צבע ירוק החל לבעבע מתחת לרגליו, צבע של דשא, צמחייה ועצי אלון, ועשה את דרכו במעלה ההרים ולעבר המישור האינסופי, צובע אותם כמרבד המכסה את הארץ. בלי לחשוב פעמיים הוא התייתם מנעליו כך שהרגיש את האדמה הקרירה כנגד כפות רגליו, והחל לרוץ במעלה השיפולים כשמסביבו בעלי חיים העוסקים בשגרת חייהם; להקה של ארנבים רצו במעגלים אחד אחרי השני, צבאים אחדים אכלו את ארוחת הצהריים שלהם ובעלי כנף רבים חגו תחת שמיים נטולי עננים, תכולים ובהירים בעצמה מחיית נפש. האדם המשיך לרוץ ללא מחשבה, ככל שמגביר מהירותו כך מתרחב חיוכו, עד לנקודה שפשוט קרס בלאות על הקרקע בשיא הגובה והחל צוחק צחוק גדול וקולני. עיני השקד שלו היו פעורות לרווחה – הוא רצה לראות הכל ולחוש הכל. לא עוד היה צריך לעצום את עיניו כדי לדמיין את האתר הזה שראה בחלומותיו כל כך הרבה פעמים בעבר. כעת המקום היה מכל עבריו, עוטף אותו אך לא סוגר עליו, כמו הרמוניה מושלמת. רגליו היו איתנות וחזקות. הוא עיסה אותן בכפות ידיו, הרגיש את החום הנפלט מהם. אושר הציף אותו.
הוא הסתחרר שוב...
כעת הירוק מסביבו כמו נמס מההרים התמירים ומהמישור העצום ובמקומם מילאו את החלל עמודים עגולים גדולים שתמכו במבנה בן שלוש קומות. החיות שקיפצו ועסקו בשגרת החיים שלהן התאיידו ובמקומן החלו להתממש לנגד עיניו אנשים, בני אדם רבים מכל הסוגים; שחורים, לבנים וצהובים, קטנים וגדולים, שמנים ורזים. לבד, כמשפחה, כזוגות. כולם נראו נרגשים בציפייה למשהו כזה או אחר. מדרגות נעות קרמו עור וגידים לנגד עיניו, משרדים, עובדים בתלבושת אחידה. היה זה מקום עם ניחוח חד במינו. האדם כאילו ריחף בקומה השנייה של המבנה, מביט על כל ההתרחשויות מנקודת מבט אחרת, חיצונית. לא היה נדמה שאנשים שמו לב לקיומו, מה שגרם לו לתהות אם הוא הוזה או שמא חולם. משני קצוותיו חש ברגשות שונים – מעליו, ככל שהצליח להתחבר לרגש המתגבש, הוא הוצף בהמון אהבה אך גם בעצבות גדולה. חרטה על מילים שלא נאמרו, או שכן. קבלה שבניתוק או נסיון להאחז במשהו כמה שרק ניתן. פרידה. אחרי זה נע למטה באיטיות והרגיש משהו אחר. משהו הרבה יותר אופטימי. גם כאן הייתה המון אהבה, לא היה ספק בזה. הוא הרגיש אותה מתפשטת בקרבו. הייתה כאן גם ציפייה, או אפילו ערגה למשהו או מישהו שלא נראה זמן רב. הוא חשב על מילים שיכולות כעת להיאמר, על חרטה מתנדפת המפנה מקום לדרך חדשה, אופטימית יותר. בשני הכיוונים היו דמעות – של עצבות ושל אושר. בו ברגע הגיע להיקש המתבקש – האתר הזה, האמין בליבו, הוא המקום העצוב והשמח ביותר בעולם כולו. לקראת סוף הזכרון הוא לא חש אושר או עצבות, לא דיכאון או התרוממות רוח אלא משהו באמצע. היה קשה להישאר בקרבת המקום הזה זמן רב. אתה נשאר או הולך והאדם העדיף ללכת, מסתחרר לקראת עוד זיכרון...
